הומאופתיה מול רפואה סינית - השוואה. 

ההומאופתיה והרפואה הסינית, לכאורה שתי שיטות ריפוי זרות ושונות לחלוטין. עם זאת בבסיסן יש הרבה מהמשותף. ברצוני לנסות ולהשוות בין שתי השיטות, דמיון ושוני, ולהציג את תפיסתי לגבי יתרונות האחת על השניה.

המשותף לשתי השיטות:

הומאופתיה ודיקור סיני הן במקורן, לדעתי, שתי שיטות הריפוי השלמות היחידות הקיימות. הגישה בשתיהן היא הוליסטית באמת ודבר זה נמדד בשני אספקטים:

ראשית, המטפל לוקח בחשבון את שלוש הרמות של הקיום האנושי במטופל - הפיזית, הנפשית (רגשות) והמנטלית (חשיבה) - הן באבחון, הן בבחירת הרמדי או נקודת הדיקור והן בהערכת הריפוי.

שנית, הרמדי והמחט אינן מרפאות בעצמן אלא מעוררות לפעולה את כוחות הריפוי הטבעיים המצויים בגוף.

הריפוי איננו מושג על ידי תוספת של משהו חומרי לגוף וזאת בניגוד לשיטות רפואה מטריאליסטיות, הוא איננו תלוי במידת המודעות של החולה וזאת בניגוד לגישות פסיכולוגיות, והוא איננו מתייחס לחלק אחד בלבד בגוף וזאת בניגוד לשיטות אחרות (רפלקסולוגיה, כירופרקטיקה וכו').

הרמדי ההומאופתית פועלת על ה"כוח החיוני" והמחט הסינית פועלת על ה-"צ'י" (כוח החיים), שהם היינו הך. הרמדי ההומאופתית מדוללת לרמה גבוהה מאוד, ואילו המחט הסינית ננעצת בנקודות השייכות למרידיאנים (מסלולי אנרגיה) שבהם זורם ה-צ'י. בכך הן הרמדי ההומאופתית והן המחט הסינית מכוונות אל ומפעילות את הרמה האנרגטית שנסתרת מחושינו.לטענת שתי השיטות רמה זו היא המקיימת את החיים ושולטת בתהליכי הבריאות והחולי. רק עבודה נכונה על רמה זו בעזרת מניפולציה מסויימת יכולה להחשב כהוליסטית ולכן לרפא באמת. הן הרמדי ההומאופתית המדוללת והן המחט מעוררים את הרמה האנרגטית לשינוי פנימי שממנו מתחיל תהליך הריפוי.


בהיבט הפרקטי את שתי השיטות ניתן ללמוד בצורה מובנית, שתיהן מבוססות על תורה תיאורטית ומעשית רחבה, המגובה בתיעוד מפורט ונרחב, ולראיה הספרות העניפה של שתיהן.

הגורמים האלו מפרידים ומייחדים את שתי השיטות האלו מכל סוג רפואה אחר, בין אם מערבי במהותו ובין אם טוען לתואר הוליסטי.

מדוע אם כך עדיפה לדעתי ההומאופתיה על הרפואה הסינית?

הרפואה הסינית מקורה בתרבות בת כמה אלפי שנים. יש להבין שהרפואה הסינית התפתחה מתוך צורת חיים מסויימת מאוד, שונה במידה רבה מהמוכר לנו, והיתה חלק בלתי נפרד מאורח חיים שלם. אי אפשר להפריד את הרפואה הסינית מכל אספקט אחר בחיי הסינים הקדמונים: תרבות, שלטון, דת (למרות שלא מדובר על דת במובן המוכר לנו) וכל אורח החיים שלהם. אם לתמצת בקצרה מאוד את הבסיס לרפואה הסינית הייתי מגדיר זאת כך: האדם בכל הרמות שלו הוא מיקרוקוסמוס של העולם כולו, הוא ביטוי מוקטן של הטבע. הסינים התבוננו בטבע, הבינו את החוקיות שלו וראו שכל החוקים והמחזוריות שיש בטבע מתבטאים באדם. לכן יש חשיבות כה רבה לאסטרולוגיה הסינית, לעונות השנה, ליום וללילה, למחזור השעות היומי וכו' ברפואה הסינית המקורית. מכאן התפתחו התפיסות של יין ויאנג, הגזעים והענפים, 5 האלמנטים וכל השאר. הסינים הקדמונים ניסו לחיות בהרמוניה מלאה עם הטבע ולא להתנגד לו בשום מובן, בניגוד לנסיון (המוצלח) של העולם המערבי לכבוש את הטבע. את השאיפה המודרנית החזקה לאינדיבידואליות והגשמה עצמית לא נמצא אצל הסינים הקדמונים. מידת המורכבות והמגוון של הבעיות הנפשיות והמנטליות אצל הסינים הוא שונה ודל בהרבה מהמוכר לנו כיום. בספרות הסינית המסורתית יש מעט התייחסות לבעיות נפשיות ומנטליות, לעומת החלק הגדול להם הן זוכות בספרות ההומאופתית. אין אני בא לטעון שהסינים לא הרגישו את אותם הרגשות שהיום אנו חווים, אלא שמרכז הקיום של הפרט הוסט מאז יותר לכיוון הנפש והפעילות המנטלית. למעשה בראיה כוללת ניתן לומר שהעולם בו חי הסיני הקדום שונה באופן מהותי מהעולם שבו אנו חיים היום. השוני הזה מתבטא היטב בגישות שתי השיטות ובדגש שלהן.

ההומאופתיה מצידה היא שיטה מערבית לכל דבר. הנמן ייסד את השיטה לפני 200 שנה והיא באה מתוך קונטקסט שקרוב אלינו היום, מתרבות מערבית, רציונאלית ומדעית. מלבד הבדלים לא מהותיים לא השתנה הרבה במהות בין אירופאי שחי לפני מאתיים שנה לבין למעשה כל אדם שחי היום. התיאורים הנפשיים, המנטליים ובוודאי הפיזיים שבהם השתמש הנמן לתאר את החולים שלו זהים כמעט לחלוטין למה שאנחנו מכירים היום. אפילו ברמה הפיזית הבסיסית ביותר הנמן חוזה (טרם זמנו) את קיום המיקרואורגניזמים כמחוללי מחלות, דבר שמנוגד לחלוטין לתפיסה הסינית. להומאופת אין שום בעיה עם קיום עולם המיקרואורגניזמים, מלבד ההבנה שלו שלראותם כגורם המחלה הבלעדי ולנסות להשמידם זוהי ראיה מוגבלת ומוטעית, ואילו לסינים הקונספט הזה זר לחלוטין.

מתוך הנאמר אני טוען שמבחינת ההקשר והרלוונטיות לחיינו היום יש להומאופתיה יתרון גדול על הרפואה הסינית.

חסרון נוסף של הרפואה הסינית הוא המרחק מהמקור. דבר זה נעוץ באופן טבעי בזמן הרב שעבר ובתהליכים היסטוריים שעברה הרפואה הסינית. בזמנו של מאו צ'ה-טונג ובהוראתו ניסו הקומוניסטים לחסל כליל את הרפואה הסינית, כמו כל סממן אחר של התרבות הסינית העתיקה. אחרי זמן מסויים ומתוך חרטה מסויימת עברה הרפואה הסינית נסיונות לשיקום ולבסוף עברה התאמה למודרניזציה והתרחקה מאוד מהמקורות. הרפואה הסינית הנלמדת היום איננה נסמכת ישירות על הכתבים העתיקים, אלא היא עירבוב שלהם עם שיטות יותר מודרניות ליישומה. זה יהיה דבר נדיר למצוא היום מטפל ברפואה סינית שקרא את הכתבים העתיקים, לא כל שכן הבין אותם לעומק. הספרים העתיקים מאוד סתומים וכתובים בצורה שנראית לנו מוזרה וחידתית. הלימוד היום נסמך על חומר שעבר עיבוד רב ואיבד הרבה ממקוריותו, וזאת בניגוד לשיטות הלימוד המסורתיות של הרפואה הסינית עד המאה ה-20 שבהן הועבר החומר בהדרכה אישית ממושכת, נאמנה למקור, מדור לדור.

בעניין זה להומאופתיה יש יתרון יחסי. המקורות הרבה יותר קרובים בזמן, זמינים, פשוטים ומובנים. כתביהם של הנמן, קנט ושאר ממשיכי דרכם מוכרים ומשמשים כבסיס ללימוד ויישום השיטה (לנאמני ההומאופתיה ההנאמנית הקלאסית). שיטת הלימוד בהומאופתיה היא מערבית, מובנית ולוגית, כמו שיטת הריפוי עצמה.

בעיה נוספת של הרפואה הסינית היא שהיא מסתמכת הרבה על יכולת אישית בשימוש בטכניקות כמו לקיחת הדופק, מישוש הבטן ועוד, שבמידה רבה עברו מן העולם. אומנות לקיחת הדופק, שצריכה לשמש בסיס לאבחון ובקרה, כמעט ואיננה קיימת היום בצורה המקורית שלה. מעטים עדיין משתמשים בה בצורה הנכונה ונסמכים עליה כמרכז האבחון.

לעומת זאת ההומאופתיה נסמכת כאמצעי אבחון רק על יכולת ההתבוננות של המטפל, יכולת שאיננה זרה או אזוטרית לנו. היה זה הנמן שאמר בהקשר לכך שכל מה שצריך הרופא ההומאופת המתבונן בחולה לצורך אבחון הוא חופש מדעה קדומה וחושים בריאים.

הבדל נוסף ומהותי הוא תאורית המחלות הכרוניות של ההומאופתיה. מבלי להכנס לעומק התיאוריה במאמר זה, אציין רק שבאופן כללי מחלקת ההומאופתיה את המחלות לשני סוגים עיקריים: הסוג הראשון הן מחלות קצרות, אקוטיות, שמסתיימות יחסית מהר בהבראה או לעיתים במוות. בהרבה מקרים תהיה החלמה ללא כל טיפול. הסוג השני הן המחלות הכרוניות שמהן אין הבראה ללא טיפול, הן ארוכות כאורך חייו של החולה ואחראיות לרוב הפתולוגיות המוכרות לנו. מקורן במיקרואורגניזמים שמועברים במגע. התיאוריה הזו שהתווספה להומאופתיה על ידי הנמן שנים אחרי גילוי עקרון הריפוי ההומאופתי (דומה בדומה מרפא) עיצבה לבסוף את ההומאופתיה ונתנה לה את כוחה האמיתי. ברפואה הסינית אין כל איזכור למחלות הכרוניות כתיאוריה שלמה, אלא רק לפתולוגיות נפרדות. אם מקבלים את התיאוריה הזו, נובעת מכאן חולשה גדולה מאוד של הרפואה הסינית שכן היא לא תנסה לפתור מהשורש בעיה שהיא איננה מכירה בה כלל.

לסיכום: הן ההומאופתיה והן הרפואה הסינית המקורית הן שיטות רפואה הוליסטיות מלאות ויעילות. הרפואה הסינית במובנים מסויימים רחוקה מאיתנו מאוד, היא עברה שינויים שהרחיקו אותה במידה רבה מהמקור וחסר בה חלק מהותי. להומאופתיה לעומתה יש יתרונות שהופכים אותה לשיטה יעילה מאוד, השלמה ביותר הקיימת כיום ושניתן ליישמה בהצלחה בהיקפים רחבים.